מבט נוסף על הסכם ממון בין בני זוג – לא רק הגנה על רכוש אלא גם תיאום ציפיות כלכליות
מטרת הסכם הממון – לא (כל) מה שחשבתם
בספרו 'קיצור תולדות האנושות' כותב יובל נח הררי, שהחוקרים עדיין מתווכחים ביניהם האם אבותינו הציידים-לקטים חיו בקומונה, או בזוגיות מונוגמית. גם אם הסוגיה תוכרע לטובת התומכים בתיאוריית המשפחה הזוגית גרעינית, דבר אחד שנחסך מאבותינו הקדמונים ברור כבר עכשיו – הם לא נדרשו לערוך הסכם ממון שיחול בעת פירוד! שכן לקטים-ציידים חיו בתנועה, יכלו לשאת איתם מעט מאוד חפצים, ולא צברו כסף או רכוש. בעידן הצרכני צבירה שכזאת היא חלק בלתי נפרד מחיינו, ולכן המודעות לעריכת הסכם ממון טרם הנישואין, ואף בין בני זוג שאינם נישאים, הולכת ועולה עם הזמן. במאמר זה ארחיב בעניין הסכם ממון בין בני זוג בנישואין ראשונים, כאשר לבני הזוג עדיין אין ילדים. הסכם כזה הוא חשוב במיוחד, כאשר לאחד מבני הזוג יש רכוש או חסכונות הגבוהים משמעותית מאלה של הצד השני, או כאשר יש ציפייה לעזרה כלכלית ניכרת יותר ממשפחתו של אחד הצדדים. האם מטרתו של הסכם ממון היא בהכרח להגן באופן "הרמטי" על מי שמביא את הרכוש לנישואין? האם הוא חייב להיות הסכם שיבטיח שצד אחד לא "ינצל" את הצד השני? התשובה היא לאו דווקא!
הציפייה לעתיד כלכלי היא חלק לגיטימי בזוגיות
יחסים בין בני זוג מורכבים בין היתר מאהבה, סקס, ילדים, פרנסה, וגם ציפיות כלכליות של בני הזוג האחד מהשני ומהקשר ביניהם. בכל אחד מהמרכיבים ביחסים יש חוסר וודאות שהולך ומתעצם, ככל שהקשר נמשך זמן רב יותר. האם הוא/היא עוד אוהב/ת אותי ובאיזו דרגת להט? האם נראה עין בעין את אופן חינוך הילדים? מה יקרה אם יפטרו אחד מאיתנו מהעבודה? ועוד שאלות רבות שמטרידות כל אדם בעידן המודרני, ומכפילות את עצמן כשמדובר ביחסים זוגיים. חוסר הוודאות חל גם בנוגע לציפייה לעתיד הכלכלי הזוגי, שכן השאלה כיצד ייצבר רכוש במשפחה היא אחד מיסודות הקשר. היא "מרחפת" מעל היחסים, במודע או לא. הסכם הממון אמור להמפחית משמעותית את חוסר הוודאות במרכיב הכלכלי של הנישואין, חוסר וודאות שיכול לגרום בין היתר גם לתחושות של חוסר אמון בין בני הזוג בנושא זה. הפחתת חוסר הוודאות תאפשר לבני הזוג להפנות אנרגיה רבה יותר לדברים אחרים שחשובים להם.
דוגמא להמחשה – דירת המגורים
דירת המגורים מהווה כיום חלק משמעותי ברכוש הנצבר של בני הזוג, ולצורך ההדגמה אתייחס לשני מקרים הנוגעים אליה, אולם הדברים נכונים גם לגבי אספקטים רכושיים אחרים. לצורך ההדגמה בחרתי בכוונה שני מקרים מובהקים, כמובן שיש מצבי ביניים אחרים.
זוג א' – אף אחד מהם לא הביא דירה לנישואין. ייתכן שיעשו מאמץ לרכוש דירה (עם או בלי עזרה מהורי בני הזוג או אחד מהם), וקרוב לודאי שיטלו משכנתא. חלק מהכנסתם ישמש להחזר המשכנתא, וסדר העדיפויות בהוצאות המשפחתיות יתנהל בהתאם.
זוג ב' – צד אחד הביא לנישואין דירה למגורי בני הזוג אשר רשומה על שמו. מימון הדירה נעשה מכספים של אותו צד, ו/או של הוריו (שייתכן ועמלו כל חייהם כדי לחסוך כסף לרכישתה על שמו), ו/או כספי ירושה שקיבל וכיוצ"ב. נניח שבן הזוג שהביא את הדירה לנישואין התעקש שייחתם הסכם ממון (לעיתים הורי הצד שהביא את הדירה מתעקשים על כך) – הסכם אשר לפיו במקרה של פירוד, הדירה תישאר לבעלות ועל שם הצד שהביא אותה. מבחינת ניהול חייהם הכלכליים של זוג ב', הואיל ואין צורך לשלם החזרי משכנתא יש להם יותר הכנסה פנויה מזוג א', והם ישתמשו בה על פי סדר עדיפויות אחר: לדוגמא יוציאו יותר על חוגים לילדים, בילויים, נסיעות לחו"ל, וכיוצ"ב הוצאות שלא היו יכולים לשלם עבורן אם היו זוג א'.
שני הזוגות נפרדים
נניח ששני הזוגות נפרדים. אצל זוג א' לא אמורה להיות בעייה בעניין חלוקת הדירה, שהיא משותפת לשניהם. הם יודעים שההון שיישאר מהדירה (לאחר שהחזירו את המשכנתא) הוא מה שנותר מהחיים שניהלו מבחינה כלכלית, כפי שבחרו לנהל אותם.
אצל זוג ב' יש לכאורה וודאות כלכלית בעת הפירוד, היות ונחתם הסכם ממון שלפיו הדירה שייכת לצד שהביא אותה. אולם האם זו וודאות אמיתית וראויה? הרי הוודאות הכלכלית היא של צד אחד בלבד, זה שהביא את הדירה, בעוד במהלך הנישואין בן הזוג השני חשש כל העת לגורלו בעת פירוד. הוא יודע שלפי הסכם הממון שנחתם, הוא ייצא מהנישואין ללא חלק כלשהו בדירת מגורים, בעוד כל הכנסת המשפחה "עפה ברוח" במהלך השנים. הרי כבר אמרנו שזוג ב' קיים במהלך הנישואין רמת חיים גבוהה יותר מזוג א', ואת הכסף שהיה מיועד למשכנתא אצל זוג א', זוג ב' הוציא על בילויים, חו"ל וכיוצ"ב. אולי אפילו החליטו להוליד יותר ילדים מזוג א' כי יכלו להרשות לעצמם.
פתרון אפשרי לזוג ב' – הסכם ממון דינאמי שישתנה עם הנסיבות
הנחת היסוד של מאמר זה היא שהציפייה לצבירת רכוש בנישואין לגיטימית לשני בני הזוג. היא נעשית משמעותית ומהותית יותר ככל שהנישואין מתארכים, ובודאי באם יש ילדים, במיוחד לבן הזוג שיישאר ללא דירה על פי הסכם הממון. ציפיות לא מתואמות בין בני זוג בעניינים רכושיים, כמו למשל החשש שבו חי אחד מהם בדוגמא של זוג ב', יכולים להשפיע לרעה (ולו בתת המודע) על היחסים ביניהם; אי הסדרת עניין זה מראש יכולה להוות מקל בגלגלי הנישואין. זהו פיל שנמצא בחדר, ומדי פעם 'מודיע' על נוכחותו – רוקע ברגלו או מנער את החדק, ואת הפיל הזה אפשר ורצוי להוציא מהתמונה, אחרת יתחיל לשבור את החרסינה בחנות.
עם זאת, יש כמובן להתאים כל מקרה לנסיבות המשפחה ונסיבות הפירוד. מקרה שבו הצדדים חיו ביחד שלוש שנים ואז נפרדו ללא ילדים, אינו דומה למקרה שבו הצדדים היו נשואים עשרים שנה ויש להם שלושה ילדים. אלה כמובן שני מצבי קיצון שיש ביניהם מצבי ביניים, אליהם יתייחס הסכם הממון במקרה של הודעת פירוד על ידי מי מבני הזוג. לדוגמא:
– באם עברו שנות נישואין מעטות וללא ילדים, הצד שהביא את הדירה יישאר בעלים בלעדי שלה.
– ככל ששנות הנישואין יעלו מעבר למספר מסויים שייקבע, הרי עבור כל שנת נישואין, הצד שאינו בעל הדירה יהיה זכאי לאחוז מסויים ממנה. האחוז הולך ועולה עד למקסימום אותו יקבעו הצדדים (יכול בהחלט להיות גם פחות מ – 50%), והוא יכול להיות תלוי גם בגורמים נוספים כגון שווי הדירה, מספר הילדים שיהיו לצדדים, ירושה עתידית שיקבל הצד שלא הביא את הדירה, ועוד.
הסכם טוב ומפורט יביא לתיאום ציפיות כלכליות בין בני הזוג. בכך יירד במידה רבה מסדר היום הזוגי מרכיב חוסר הוודאות הכלכלי, במיוחד בעניין חלוקת הרכוש במקרה של פירוד; שני הצדדים יידעו מה זכויותיהם בקשר וכיצד יתפתחו עם הזמן, ויהיו חופשיים יותר לנהל את התקציב המשפחתי עם כמה שפחות חשש או תרעומת לגבי העתיד.
כל האמור לעיל חל גם על בני זוג שאינם נישאים אלא חיים יחד כידועים בציבור. גם להם מומלץ לתאם ציפיות כלכליות, אשר יפחיתו את חוסר הוודאות של מי מהצדדים במערכת היחסים.
אתם מוזמנים להתייעץ עימי בנוגע להסכם הממון המתאים לכם!
Signing the marriage contract by G. Sheridan Knowles/1905